"גרמניה האחרת" כבר לא כל כך "אחרת"
מדיניות ממשלתית יציבה חייבת להישען על דעת קהל אוהדת מרחב התמרון של ממשלת גרמניה לתרגם רטוריקה פרו-ישראלית למדיניות משמעותית הלך והצטמצם, ומכאן שגם המדיניות הרשמית של גרמניה בשנים האחרונות נוטה מתמיכה בישראל לביקורת, לפעמים בנוסח עוין, ולצעדים אנטי-ישראלים ממשיים
▪ ▪ ▪
הסנקציות של ארצות הברית על אירן משגעות את האירופים. חברות כלכליות העושות עסקים עם אירן נמצאות במצוקה. אשר על כן בתחילת שנה זו הוקמה סוכנות אירופית INSTEX שמטרתה לעקוף את הסנקציות האמריקניות ולאפשר עסקים עם אירן במטבע שאינו דולר אמריקני (עדיין אינו פעיל). משרדי הגוף הם בפריס אך בראשו עומד יושב-ראש גרמני. לאחרונה מונה לעמוד בראש דיפלומט גרמני ותיק ברנד ארבל BERND ERBEL שכיהן כשגריר ארצו באירן בשנים 2009 - 2013 אך הוא הודיע כי לא יקבל עליו את התפקיד מ"סיבות אישיות". מכון המחקר גייטסטון מגלה כי הסיבות האישיות התבררו כתוצאה של ראיון בן שעתיים וחצי שהוא העניק לצהובון הגרמני BILD ב-8 לחודש זה (אוגוסט 2019) ובו המטיר אש של שנאה על ישראל תוך שהוא מצדיק את מדיניותה האנטי-ישראלית של אירן. בין טיעוניו הושמעה גם התיאוריה, שאינה זרה באירופה, ולפיה מדינת ישראל נוסדה על חשבון עם אחר "הפלשתינים הם קורבנות של קורבנותינו", "טוב היה אילו מדינת היהודים הייתה נוסדת בפרוסיה, מה שהיה מונע את קיומה של הבעיה הפלשתינית" (לפני שנים הכריז המדינאי ההולנדי אנדריאס ואן אכט כי מדינת היהודים הייתה צריכה לקום אחרי השואה בבווריה), "המדינה היהודית, יותר מתמיד, היא נטע זר במזרח התיכון", ו"מבחינה פסיכולוגית" ישראל חסרה את מידת האמפתיה כלפי זולתה. בהתייחסו לאירן אמר כי "הפעם האחרונה שכוחות אירניים חצו את גבול ארצם לארץ אחרת למטרות מלחמה הייתה במאה ה-18 בפלישה להודו" ומאז אין בה שמץ של אגרסיביות. ארבל כנראה לא שמע על מלחמת אירן-עירק ועל המעורבות האירנית בסוריה, תימן ולבנון. באשר לזו האחרונה הוא שיבח את ההישגים, לדבריו, של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. הוא גם שיבח את תוכנית הטילים האירנית מבלי להסביר בדיוק את הסיבה לכך עמדתו זו של ארבל ביחס לישראל אינה חריגה בממסד הפוליטי בגרמניה. במשך עשרות שנים נוצר הרושם, לפחות בדעת הקהל הישראלית, כי אף אם רווחת מידה לא מבוטלת של אנטישמיות בציבוריות הגרמנית, הרי שביחס לישראל המדיניות הגרמנית היא חסודה. כשמלאו למדינת ישראל שבעה עשר אביבים היא כוננה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, וכשהגיעה לגיל זקנה, בשנתה השישים, עשתה אנגלה מרקל הקנצלר של גרמניה המאוחדת מחוות ידידות למדינת ישראל בהגיעה עם חצי מחברי ממשלתה לירושלים לישיבה חגיגית עם ממשלת ישראל (גרמניה עורכת ישיבות ממשלה משותפות עם עוד חמש מדינות, אך כולן באירופה) אהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז קיבל את פניה בשדה התעופה כפי שמקבלים נשיא אמריקני. הקנצלר הוזמנה לנאום בכנסת, כבוד השמור לראשי מדינה נבחרים בלבד. "האקונומיסט", בהתייחסו למחוות ההדדיות הגדיר את גרמניה כחברה הטובה השנייה של מדינת ישראל. אנגלה מרקל הצהירה כי הדאגה לביטחונה של ישראל היא חלק מה"אתוס הלאומי" של גרמניה, וגם בהופעותיה בפורומים חוץ אירופיים כגון בפני הקונגרס האמריקני הצהירה מרקל כי מי שמאיים על ישראל דינו כמי שמאיים על גרמניה, ובכך היא עצמה שידרגה בפני אומות העולם את נוסח היחסים בין שתי המדינות למעמד של "יחסים מיוחדים", נוסח שהיה שמור עד אז ליחסי ישראל-ארה"ב לעומת הדרג הפוליטי הבכיר שמצא הזדמנויות רטוריות, לפחות, להביע אהדה לישראל ודאגה לביטחונה דעת הקהל הגרמנית אשר באה לידי ביטוי גם בכלי התקשורת הגרמנים ביטאה עוינות לישראל בדרגות חריפות שונות וחוסר הבנה למצבה הגיאופוליטי הבעייתי. ביטויי שנאה מצד חלקים בציבור הגרמני, אולי יותר מאשר במקומות אחרים, מעוררים דאגה אולי יותר מאשר במדינות אחרות בשל החשש שקיימת נטייה אצל האנטישמים הגרמנים לטפול עלילות קשות על העם היהודי, ובכך להטות את המודעות של הציבור הגרמני בפרט, והאירופי, בכלל, מפשעי הנאצים לפשעי היהודים אנטישמיות קלאסית כלומר, אם יובלטו פשעי היהודים יעומעמו פשעי הנאצים. מחקר שערך הסוציולוג וילהלם הייטמאייר ב-2004 מלמד על כך כי 51% מהגרמנים סבורים כי יחס הישראלים לפלשתינים אינו שונה מהותית מיחס הנאצים ליהודים. סקר של ה-בי.בי.סי. מלמד על כך כי 77% מהגרמנים מתייחסים אל ישראל בשלילה. ב-2007 השוו הגמונים גרמניים את גדר ההפרדה בישראל לחומות גטו ורשה. "המרכז הטכנולוגי של אוניברסיטת ברלין לחקר האנטישמיות" קובע כי האנטישמים "המודרנים" סבורים כי למדינת ישראל אין זכות קיום באשר היא שונה באורח שלילי מכל מדינה אחרת זוהי להערכתי גישה אנטישמית קלאסית הנובעת מהשונות של היהודי שעברה אפליקציה לשונות של מדינת ישראל, כפי שאכן בא לידי ביטוי בדברי ארבל לעיל. סקר שנערך עבור חברת הטלוויזיה הגרמנית ZDF גילה כי על-אף השואה 53% מהנשאלים נטולי כל רגש אחריות למדינת ישראל, למרות ההצהרות של מרקל על מחויבות ואחריות כזאת. כאן נזכיר את האמרה המיוחסת לפסיכואנליטיקן הישראלי המנוח צבי רקס: "הגרמנים עדיין לא סולחים ליהודים על אושוויץ" בערוב ימיו גילה גונטר גראס הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות את נטייתו האנטישמית כאשר הצביע רק על מדינת ישראל כמאיימת על שלום העולם. הוא גם הלין על כך שביקורת על מדינת ישראל היא טאבו בגרמניה, כי רגשות האשם הקולקטיבי מונעים ביקורת. והנה ב-2014 התפרסם ב-Zeit Online ראיון עם הבלשנית מוניקה שוורץ-פריזל מהאוניברסיטה הטכנולוגית של ברלין אשר עמדה בראש פרויקט המחקר "אנטישמיות נוכחית בגרמניה: מאפיינים לשוניים וקונספטואליים." על-פי ממצאיה אין מדינה בעולם שמבוקרת בתקשורת הגרמנית בתדירות כה רבה כמו מדינת ישראל, ובכך היא מפריכה את טענת גראס. בדקתי במילון הגרמני-גרמני DUDEN אונליין הנחשב את השם ישראל, ומייד הופיע בין הביטויים הקשורים גם Israelkritisch כלומר "ביקורת על ישראל", לעומת שמות של כמה מדינות אחרות כגון סודן, רוסיה ערב הסעודית שהביטוי "ביקורת" לא הוצמד להן אכן, תדמיתה של ישראל בתקשורת גרועה יותר מאשר מדינות כגון רוסיה, סעודיה וקוריאה הצפונית, ומדיניותה כלפי הפלשתינים מושווית למעשי הנאצים. שוורץ-פריזל ניתחה 400 כותרות בכלי תקשורת שונים במהלך ההתכתשות בין ישראל לחמס בעזה ב-2012 ומצאה כי שלושת רבעים מהכותרות הציגו את ישראל כתוקפנית גם אם בגוף הכתבה צוין כי ישראל רק הגיבה. במבצע צוק איתן בעקבות תגובתה של ישראל על הפרת הסכם הפסקת אש מצד חמאס 80% מהכותרות הודיעו כי ישראל היא זו שהפרה את הפסקת האש. גם שפת התיאור בתקשורת הגרמנית משקפת את היחס העוין לישראל. כאשר מתארים פלשתינים משתמשים בדימויים אידיאליסטיים כגון "עצי הזית", "השדות" ו"עדרי הכבשים" הישראלים מתוארים בפעלים קיצוניים המשקפים אלימות ושרירותיות: "הורסים", "מתקיפים", "כובשים" וכיוב' קונוטציות המעוררות אסוציאציות על הפרקטיקה של המשטר הנאצי. מאמר שהתפרסם ב-2006 במגזין "פוקוס" בעניין היערכותה של ישראל לנוכח האיום האירני הופיע תחת הכותרת: "ישראל מאיימת להגן על עצמה" Selbstverteidigung srael Droht mitI ( 22.01.2006 ). תדמית קשה זו של ישראל אינה נעדרת אף ממערכת החינוך: ועדה גרמנית-ישראלית משותפת שבדקה את ספרי הלימוד בגרמניה פרסמה ב-2015 את מסקנותיה ובין היתר קבעה כי ספרים אלה מציגם את ישראל כאומה מיליטנטית קשרי מדע סיסמאות אנטישמיות מבליטות עצמן לא רק באתרי קיצון אלא גם בפורומים ועמודי תגובה מתונים. שוורץ-פריזל סקרה 100,000 מסרים של ביטויים כגון "דברים נוראים קורים בעזה כי היהודים הם עם נורא", "מדוע יהודים הם בעצם כל כך מרושעים"? אם בחמישים השנים שעברו מאז מלחמת העולם השנייה הייתה הסתייגות מסיסמאות כאלה הרי שבשני העשורים האחרונים סיסמאות כגון "יהודי, יהודי, חזיר פחדני" נדחות פחות ופחות אמת היא שבמשך עשרות שנים הייתה מדיניות גרמניה כלפי ישראל חיובית ומועילה בדרך כלל, הן במישור היחסים הבילטרליים והן במוסדות האיחוד האירופי. הייתה זו גרמניה שדחפה את האיחוד האירופי בשנת 2000 לאשרר הסכם התאגדות עם ישראל שנחתם חמש שנים קודם לכן. במשך שנים היא הייתה שותפת הסחר של ישראל השנייה בגודלה באירופה, והרביעית בעולם כולו, כשבשנים מסוימות היקף הסחר בין שתי המדינות היה בהיקף של מעל שבעה מיליארד דולר . מזה שנים רבות, עוד לפני כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, הגיע למדינת ישראל מגרמניה נשק וטכנולוגיה צבאית חשובה ביותר. קשרי המדע והתרבות הם בהיקף שאין לו אח ורע ביחסי ישראל עם כל מדינה אירופית אחרת. אין להוציא מכלל סברה שהסכמתה של ממשלת אולמרט בזמנה למעורבות אירופית, ולא רק אמריקנית, בניסיונות הבלתי נלאים להביא לידי הסכם בין ישראל לערבים, נבעה אף היא, ככל הנראה, מתוך אמון שגרמניה תכוון את האיחוד האירופי לפעול כמתווך הוגן אלא שמדיניות ממשלתית יציבה חייבת להישען על דעת קהל אוהדת, ולכן לאור המתואר לעיל מרחב התמרון של ממשלת גרמניה לתרגם רטוריקה פרו-ישראלית למדיניות משמעותית הלך והצטמצם, ומכאן שגם המדיניות הרשמית של גרמניה בשנים האחרונות נוטה מתמיכה בישראל לביקורת, לפעמים בנוסח עוין, ולצעדים אנטי-ישראלים ממשיים. הנה, לדוגמה, בשנה שעברה (2018) התקבלו במוסדות או"ם 21 החלטות אנטי-ישראליות שמתוכן 16 החלטות זכו לתמיכת גרמניה וב-4 אחרות גרמניה נמנעה דוגמה אבסורדית אחת היא תמיכתה של גרמניה במאי 2016 בעצרת השנתית של ארגון הבריאות העולמי בהצעת ההחלטה המשותפת שהועלתה על-ידי ארצות ערב והרשות הפלשתינית לגנות את ישראל, ואותה בלבד על כך שהיא מפרה את הבריאות "המנטלית והפיזית והסביבתית" בשטחים הפלשתינים הכבושים וברמת הגולן. הוחלט גם לשלוח וועדת מומחים לבדיקת המצב. בכל 24 הסעיפים שנדונו בעצרת זו ישראל הייתה המדינה היחידה שהועלתה על המוקד. בתי החולים בסוריה שהופצצו על-ידי הרוסים או המצב התברואתי בוונצואלה של מאדורו לא זכו להתייחסות המדיניות העוינת כלפי ישראל בולטת גם בעניין האיום על ישראל מצד אירן ועושה דברה ארגון הטרור חיזבאללה. לגרמניה ואירן היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי עוד מראשית המאה התשע עשרה. חברת סימנס שנוסדה ב-1848 פעלה באירן כבר במחצית השנייה של אותה מאה. גם בתקופה הנאצית התקיימו יחסי מסחר הדוקים בין שתי המדינות, אם כי המשטר באירן לא נקט במדיניות אנטישמית. ניתן להגדיר את היחסים בין שתי המדינות כ"מיוחדים" לאור העובדה שבניגוד לארצות הברית, בריטניה וברית-המועצות, לגרמניה לא היו שאיפות קולוניאליסטיות באירן והיא לא התערבה בפוליטיקה הפנימית שם. בעקבות התבטאותו הקיצונית של אחמדינג'ד בעניין השמדת ישראל גינתה ממשלת גרמניה את ההתבטאויות הללו, אך בניגוד למה שהיה אפשר לצפות מגרמניה על-רקע עברה, היא לא החזירה את שגרירה הביתה ולא נקטה צעדים קונקרטיים יותר מאשר גינוי גרידא זרוע פוליטית חברות גרמניות נטלו חלק חשוב בהקמת הכור הגרעיני בבושהאר כבר מהמחצית הראשונה של שנות השבעים של המאה שעברה. סימנס, למשל, היא אחת מחברות אלו. בשנת 2003 חתמה סימנס על חוזים עם אירן להעברת 24 תחנות כוח (כך לפי דברי Matthias Kuentzel מומחה גרמני לעניין יחסי גרמניה-אירן). בסיסו של הבנק האירני-אירופי Iran-Europe Commercial Bank הוא בהמבורג ויצואנים ותאגידי ענק גרמניים השתמשו בשרותי בנק זה למרות החרם האמריקני על בנקים אירניים. יתרה מזו: הממשלה הגרמנית העניקה ערבויות יצוא לאירן והמשיכה בכך ואף העלתה, על-פי נתוני משרד הכלכלה הגרמני עצמו, את היקף הערבויות גם אחרי שטהרן נאלצה להודות ב-2003 כי היא פועלת להתגרעינותה מזה 18 שנה. באירן פועלות כיום (2019) מאה ושלושים חברות גרמניות, ובגרמניה עצמה יש לעשרת אלפים עסקים קשרי סחר עם אירן לא ייפלא על כן שבפברואר השנה ברך נשיא גרמניה פראנק וולטר שטיינמאייר, גם בשם בני העם הגרמני, את המשטר בטהרן במלאת ארבעים שנה למהפכה האיסלאמית; אותו משטר הקורא להשמדתה של ישראל, למרות שכנזכר לעיל ביטחונה של ישראל הוכרז על-ידי מרקל כחלק מ"האתוס הלאומי הגרמני". אותו שטיינמאייר בהיותו שר חוץ עודד הקמת משטר חמאס בעזה ב-2006, ומשרד החוץ הגרמני שבראשו הוא עמד נתן חסות לוועידה טרנסאטלנטית שהתקיימה בגרמניה ב-2008 ואשר בה הוזמן להשתתף גם איש ממסד המשטר האירני מוחמד לאריאני, הידוע כמכחיש שואה לאריאני זה עמד בראש "הוועדה האירנית לזכויות אדם" אך לא בוש מלהגן על פרקטיקת הסקילה הנהוגה בארצו. הוועידה עסקה בהצעות להשגת הסכם שלום בין ישראל לערבים, ולאריאני, שארצו קוראת למחיקת ישראל מהמפה הוזמן להביע דעתו. לכן גם לא ייפלא שממשלת גרמניה אינה אוסרת על פעילות החיזבאללה בשטחה, וכ-1000 החברים בארגון זה פועלים שם באין מפריע, כך על-פי "המשרד הפדראלי להגנת החוקה". אומנם כבר ב-2013 הוציאה ממשלת גרמניה אל מחוץ לחוק את הזרוע הצבאית של ארגון מרצחים זה, אך היא רואה את הזרוע ה"פוליטית" לגיטימית אין לזלזל בחשיבותה של הרטוריקה החגיגית הפרו-ישראלית של דוברי ממשלת גרמניה החל מתקופתו של קונראד אדנאואור הקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית ועד אנגלה מרקל. דינמיקה ריטורית מסוגלת למשוך אחריה מחויבויות מעשיות תואמות. אבל במקרה של גרמניה, על-רקע השואה ובצל האיומים הקונקרטיים על ישראל בעת הזו, רק מדיניות פרו ישראלית משמעותית הייתה מצדיקה את הדבקת תווית "היחסים המיוחדים", אך לא הסתייע הדבר. דעת הקהל הגרמנית לא נסחפה על-ידי הרטוריקה הרשמית של ההנהגה הגרמנית שהרי, כך מתברר בדיעבד, ריטוריקה זו לא הייתה אלא הבל פה ולא ביטוי לצו הלב המחוות הדיפלומטיות כלפי ישראל היו שריד לרגשות האשם הקולקטיבי הגרמני, אך רגשות אלה הלכו וכהו עם חלוף השנים, וככל שהם כהו והצטמצמו התפנה חלל לחדירת הנטייה הטבעית לראות במדינת ישראל, שהיא, כדברי אלן דרשוביץ, "היהודי של העולם" כ"אם כל הבעיות" (כך התבטא לפני שנים מריו מונטי, מדינאי איטלקי וחבר הנציבות האירופית לשעבר). כך גם התאפשר לממשלת גרמניה לנהל מדיניות של ריאל-פוליטיק, על-פי תפיסתה, וכפי הרצוי למעצמה האירופית בעלת הכלכלה הגדולה ביותר באירופה המבקשת להבטיח מציאות גאו-פוליטית שתשמר מעמדה זה מכחיש שואה הפרלמנט הגרמני, הבונדסטאג, מורכב מ-709 נציגים. בחודש מרס השנה (2019) העלו שני נציגים מ"המפלגה הדמוקרטית החופשית" (80 מנדטים) הצעת החלטה הקוראת לממשלה להימנע מתמיכה גורפת בהצעות החלטה אנטי-ישראליות המועלות במוסדות או"ם השונים חדשים לבקרים. שני הנציגים ביג'אן דז'יר שאראי (ממוצא אירני) ופראנק מולר רוזנטריט טענו כי החלטות הגינוי האנטי ישראליות במוסדות או"ם מתקבלות ביוזמת המדינות האויבות לישראל מטעמים פוליטיים ולא ענייניים, ואשר על כן אל לה לממשלת גרמניה לתת ידה לניגוח פוליטי מסורתי זה אשר שולל את זכותה של ישראל להגן על האינטרסים הפוליטיים שלה. בדיון זה בבונדסטאג השתתפו 626 נציגים ומתוכם רק 155 תמכו בהצעה, 408 התנגדו ו-63 נמנעו. בין התומכים בהצעה היו חברי מפלגת הימין הקיצונית "אלטרנטיבה לגרמניה (92 מנדטים). מפלגות המרכז הגדולות המרכיבות את הקואליציה התנגדו תוצאת ההצבעה המבישה משקפת באספקלריא מאירה שבמאירה את המגמה העוינת לישראל ההולכת ורווחת בחוגי הממשל ובבונדסטאג הגרמני. עמדתו זו של הבונדסטאג משתלבת יפה בסלחנותו כלפי משטר האייתולות באירן. בסוף 2012 ביקרה בטהרן משלחת של חברי הבונדסטאג הגרמני שכללה פגישה לבבית עם אותו מוחמד לאריאני מכחיש שואה שנזכר לעיל ושנשא את התואר "ראש הוועדה האירנית לזכויות אדם". בפגישה דובר על "קרוב ושיתוף פעולה בין פרלמנטרים משתי המדינות". על כגון זה נאמר: "הלך זרזיר אצל העורב"
