צא מאצטגנינות שלך

אצטגנינות במובנה הרחב היא גם האשליה המייחסת לבני אדם המוחזקים כבחירים, שהם בעלי סגולות אינטלקטואליות או מנטליות או מוסריות נעלות, את הכישרון לזהות ולהסביר בוודאות נטולת ספק, את מהלכי האל בהיסטוריה וממילא לנבא את התפתחותה, כגון "היה תהיה" או "היה לא תהיה"

▪ ▪ ▪

בפרשת "לך לך", בסיפור הבטחת ה' לאברהם על המשך זרעו מופיעים הפסוקים: "והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט-נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך". רש"י מביא את דברי חז"ל: אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן...דבר אחר: הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה." גם מדרשים ופרשנים מאוחרים יותר מתייחסים לעניין זה, כגון מדרש רבה: "ויוצא אותו החוצה...אמר ר' יהודה בשם ר' יוחנן העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע. הוא דאמר ליה (זהו מה שאמר לו) הבט נא השמימה. אין הבטה אלא מלמעלה למטה. רבנן אמרי (חכמים אומרים) נביא אתה ואין אתה אסטרולוגוס....בימי ירמיהו ביקשו ישראל לבוא לידי מידה זו (אסטרולוגיה-ש.פ.) ולא הניח להם הקב"ה. כפי שנאמר (בירמיהו פרק י') "כה אמר ה' אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו" וגו' (בראשית רבה פרשה מ"ד) אצטגנינות במובנה הצר היא אסטרולוגיה, שהיא פסאודו-מדע "העוסק בהליכות הכוכבים והמסיק מהן מסקנות לגבי גורלם של האדם והעולם", אך במובן רחב יותר אצטגנינות היא תופעה שמעבר לאסטרולוגיה: היא אינה רק ניסיון להסביר מציאות או לנבא מציאות על-פי מצב הכוכבים אלא היא גם ביטוי לכוח נומינוזי ( Numinousמושג שהשתמש בו חוקר הדתות הגדול רודולף אוטו בספרו Das Heilige "הקדוש") שהוא יצר דתי אשר עשוי להוליך את האדם אל חוויה של קרבת אלוקים, ובכך עלול לכבוש את האדם בפיתוי שהוא מפתה אותו לאשליה אלילית לפיה יש בכוחו של בן האדם לחדור אל נבכיה של מה שהוא, בהכרתו, רואה כמציאות, הן זו הטבעית והן זו האנושית וההיסטורית, עד כדי יכולת להשפיע ולעשות מניפולציות על החוקיות של מציאות זו. אשליית בעלי הסגולות המנטליות אצטגנינות במובנה הרחב היא גם האשליה המייחסת לבני אדם המוחזקים כבחירים, שהם בעלי סגולות אינטלקטואליות או מנטליות או מוסריות נעלות, את הכישרון לזהות ולהסביר בוודאות נטולת ספק, את מהלכי האל בהיסטוריה וממילא לנבא את התפתחותה, כגון "היה תהיה" או "היה לא תהיה". מצד שני ראוי לראות באצטגנינות גם את נחלתם של אנשי מדע נאורים הרואים בעולם התופעות את חזות הכול וממילא נלכדים ביומרה להעניק לקטגוריות מדעיות בלעדיות על הקביעה מהי אמת ומהי אשליה. אמנם נטייה זו היא, כאמור, גם ביטוי לכוח נומינוזי עמוק, כלומר לרגש דתי אותנטי הקיים באדם במקביל לכוחות נפש אחרים וללא כל תלות בהם. בן האדם מבקש אלוקים הוא מטבעו שהרי מבקש הוא להיאחז באינסוף, ובעניין זה חזקה עלינו הסבר הרמב"ם ב"יד החזקה" הלכות עבודה זרה פרק א', אך כאשר בעטיו של כוח זה מתפתים לאצטגנינות נופלים אל התוהו, כמאמר חז"ל: "ותאמר מילדי העברים זה". מנא ידעה? (מהיכן ידעה?)- אמר ר' יוסי ברבי חנינא: שראתה אותו מהול. "זה"- אמר רבי יוחנן: מלמד שנתנבאה שלא מדעתה: "זה" נופל ואין אחר נופל. והיינו דאמר (שאמר) רבי אלעזר: מאי דכתיב (מהו שכתוב) "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים"- צופין ואינם יודעים מה צופין, מהגים ואינם יודעים מה מהגים" (סוטה י"ב:). סכנת האלילות אך חמור מכך הוא כי לפתח כוח זה רובצת סכנת אלילות, כפי שגם ר' יהודה הלוי מזהיר: "...אמנם היו בעמנו אנשים אשר האמינו כי הצלמים ההם ורוחניות הכוכבים עשויים להביא להם ברכה...אך כל זה לא היה אצלם כי אם תוספת לדתם, אשר את מצוותיה שמרו...אפילו מנשה וצדקיהו גדולי הכופרים בישראל לא רצו לעזוב את דת ישראל...אם אומנם (אף כי-ש.פ.) התאוו תאווה להרבות הצלחתם בניצחונות על השונא ובעשיית עושר באמצעות הכוחות ההם שחשבום מועילים להפליא, אם כי ציווה האלוה להתרחק מהם...כשם שאנו נפתים לשאר ההבלים, כאצטגנינות ולחשים וקמעות וכמעשים המכוונים להפוך את טבע הדברים, אם כי (אף כי )התורה ציותנו להתרחק מהם" (כוזרי, מאמר רביעי כ"ג). עיקר היסוד האלילי באצטגנינות במובנה הרחב הוא במה שהיא מורידה את מושג האלוקות הנשגב מבינת אדם אל תחום התפיסה האנושית (הבלתי אפשרית, ואשר על כן מוטעית), כפי שהיא גם מבקשת לגייס את האל להגשמת אינטרסים אנושיים ארציים כמעשה בלעם בזמנו וכתלמידיו בזמנם. עיקר היסוד האלילי שבה היא במה שבקשת האלוקים מתבטאת הן בהגשמת יתר של האל, מצד אחד, והן בהפשטת יתר שלו, מצד שני, וזאת על-פי מושגים ארציים, בין שהם מושגים פרימיטיביים ובין שהם מושגים רציונאליים בניסוח אינטלקטואלי מודרני. אברהם אבינו שאמנם הכיר את בוראו לא השתחרר עדיין בתחילת דרכו האמונית מסגסוגת האצטגנינות, והוא מפרש את גורלו על-פי מצב הכוכבים, ועל כן הקב"ה מגביהו "למעלה מן הכוכבים" על-מנת שיביט "מלמעלה למטה" כלומר על-מנת שיבין שהעולם האמתי אינו זה שאותה מכיר האדם במושגים של חלל וזמן ובקטגוריות כגון זו של סיבתיות, כדברי הפילוסוף עמנואל קאנט, אלא שהוא מחוץ להכרתו של אדם, כלומר אי-אפשר להבינו "מלמטה למעלה" הווי אומר - בקטגוריות אנושיות. מכאן נובעת המסקנה שתיאוריות והגיגים לגבי יחסי אדם-אלוקים או לגבי כיוונה של ההיסטוריה או דרכי אחיזתו של האדם הסופי באינסוף או יכולתו המניפולטיבית ביחס לחוקי הטבע אינם אלא ספקולציות, שהרי נסתר מעינינו השורש האמתי של מציאות התופעות הקנטיאנית הגלויה. אשר על כן גם קרבת אלוקים, נגיעת האדם באינסוף, אם היא נעשית מתוך הסתכלות "מלמטה למעלה" כלומר מתוך הסתכלות בעולם הטבע היא ספקולטיבית ותו לא. את קרבת אלוקים ניתן להשיג רק מתוך הסתכלות "מעל לכוכבים" כלומר מעל לעולם הטבע שהוא, כלשונו של הרב יצחק ברויאר (מחשובי רבני האורתודוכסיה של יהדות גרמניה) "עולם הבריאה", שהוא עולם ההתגלות הנבואית, כאמור במדרש רבה המצוטט לעיל. כאשר אברהם מונף אל "מעל הכוכבים" הוא מבין כי קרבת ה' יכולה להיות מושגת רק באמצעים הלא-טבעיים של קיום מצוות הניתנות בהתגלות נבואית, וזה מה שאומרת המשנה בקידושין פרק ד': "...מצינו שעשה אברהם את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי." כפי שהגשמת האל היא אלילית כך גם הפשטה מוחלטת ללא מצוות אינה מובילה לנגיעת האדם באינסוף האלוקי. רעיון זה בא לידי ביטוי עז על-ידי הראי"ה קוק בהתייחסו למאמר התלמודי "...כל הקורא קריאת שמע ללא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות י"ד:): "גדר עדות שקר הוא המעיד על מה שלא ראה. והנה סוד אחדות האלהות לאמתתו הוא למעלה מהשגת האדם, ואיך יתכן שיעיד על זה. אומנם כל זה הוא בהיותו מעיד עדותו רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים ממנה נחשב כאילו הכיר גם כן את ציור המדע (כאילו הייתה לו המחשה -ש.פ.)...על כן בהיותו קורא קריאת שמע ואינו מניח תפילין, ואינו עושה המעשה המתייחס ביותר לקריאה זו, נשארת עדותו רק על הציור המופשט (המושג המופשט-ש.פ.), שהוא נעלה מהשגתו, והוא כאילו מעיד עדות שקר, מה שלא ראה. ורק בהיותו קורא קריאת שמע ומניח תפילין, ועושה את המעשה של הקריאה הזאת, ומכיר את האמת בחוק פעולתה המעשית, עדותו היא עדות נאמנה" (עולת ראיה א' רמז).