התנחלויות לעזרת אינטגרציה אירופית

מדינות האיחוד האירופי כה מתקשות להסכים על קווים משותפים, שרק על נושא הסכסוך הישראלי-ערבי הן מסוגלות להסכים ביניהן ולעבוד ביחד

▪ ▪ ▪

התקדמות פרויקט הגרעין האירני והמהומות הפוליטיות שם, מטילות על אירופה ענן כבד של דאגה. אירופה עומדת נבוכה וחדלת מעש לנוכח ההתרחשויות. מנהיגיה מתאספים כדי לנסח מדיניות משותפת, אך אין זה מסתייע בידם. בתקופת נשיאותו של בוש נהגו האירופים לגנות את מדיניות החוץ האמריקנית על שהיא נשענת על עקרונות הכוח הצבאי בעוד שאירופה מעדיפה את "הכוח הרך", הווה אומר מדיניות של שיכנוע המבוססת על הבטחה להטבות ולא על פחד מאיומים. נשיאותו של אובמה שינתה את ההגדרות. אמריקה נעשתה אירופית יותר מאשר אירופה עצמה, אך אירופה, להוותה, אינה יכולה להתחפש לאמריקה, ולא רק בשל העדר אמצעים צבאיים הדרושים לכך, אלא מכיוון שאירופה עצמה נעשית פחות אירופה. למרות יומרות של העמקת האינטגרציה של האיחוד האירופית שבאות לידי ביטוי ב"אמנת ליסבון", אין לאיחוד יכולת לנסח מדיניות "כוח רך" אחידה. לפני שבועות ספורים נבחר פרלמנט אירופי חדש, וזאת על-ידי פחות ממחצית בעלי זכות הבחירה. במדינות מסוימות אחוז המשתתפים היה כה דל עד אשר עולה הרהור באשר להצדקת קיומו של מוסד זה. בצ'כיה, למשל, שבעת הבחירות הייתה הנשיאה התורנית של האיחוד, רק 28% מבעלי זכות הבחירה הצביעו, מה שהביא את נשיא המדינה ואצלב קלאוס לדבר על "רבע בחירות". הציבור האירופי מתעניין, עד כמה שמתעניין, בפוליטיקה המקומית ולא במרחב הפוליטי האמורפי של האיחוד. בפרלמנט זה ירד כוחו של הגוש הסוציאליסטי ועלה כוחו של גוש הימין-מרכז. כמו-כן הולך ומתהווה גוש של ימין מובהק יותר שהוא בעל השקפה פוליטית המכונה אירו-סקפטית, כלומר השקפה שמטיפה להמנע מהעמקת האיחוד האירופי ועצירת כל תהליך המתאפיין בפדרליזציה שלו. זוהי מגמה מעניינת לנוכח העובדה שהנציבות האירופית, כמו גם כמה מקברניטי המדינות החברות מתאמצים להביא לידי גמר את קבלתה של "אמנת ליסבון", שמשמעותה העמקת האינטגרציה האירופית על חשבון, כך טוענים האירו-סקפטים, הריבונות של כל אחת מהמדינות החברות. על-פי אמנה זו יגדל כוחו של הפרלמנט האירופי, ימונה נשיא למועצה האירופית, וכן "שר חוץ" אירופי, מה שיבטיח שהאיחוד ידבר בקול אחד בזירה הבינלאומית. על-פי האמנות הבסיסיות הקודמות, השקתה של אמנה חדשה מחייבת אישרורה על-ידי החברות כולן. משאל עם שנערך באירלנד בשנה שעברה דחה את "אמנת ליסבון", וממילא אין היא יכולה להכנס לתוקף. בחודשים האחרונים הבטיחו קברניטי האיחוד לאירלנד כי היא תורשה להתעלם מהשלכות חוקתיות מסוימות העולות מן האמנה, וזאת על-מנת לשכנע אותה לערוך משאל עם חוזר.(אין זו הפעם הראשונה בתולדות האיחוד שמדינה חברה מתבקשת לערוך משאל עם חוזר על-מנת שלא לעכב יישומה של אמנה). אירלנד הבטיחה לעשות זאת באוקטובר השנה, אלא בעוד שמדינה זו נחשבת למכשול העיקרי ביישום "אמנת ליסבון", מוצנעת העובדה שגם פולין וצ'כיה עדיין מעכבות את תהליך האישרור, והחשוב ביותר שהמדינה הגדולה ובעלת ההשפעה הרבה ביותר באיחוד האירופי, שהמריצה יוזמה חוקתית זו - גרמניה, מחוייבת להתגבר על בעיה חוקתית פנים-גרמנית לפני שנשיא המדינה יוכל לחתום על אישרור האמנה. בית המשפט לענייני חוקה בקרלסרוהה קבע לפני ימים אחדים כי אומנם אימוצה של "אמנת ליסבון" אינו עומד בסתירה לחוקה הגרמנית, אלא שאין לחתום על אישרור האמנה עד אשר הפרלמנט הגרמני יבטיח באמצעות חקיקה את הפיקוח שלו על עמדת הממשלה הגרמנית בתהליכי קבלת החלטות במועצת השרים של האיחוד הארופי. כלומר, יש כאן אמירה ברורה מצד בית המשפט לענייני חוקה שיש למנוע מ"אמנת ליסבון" לכרסם בתוקפה של הריבונות הגרמנית. בפסיקה זו שיקף בית המשפט הגרמני את הלך הרוח הרווח בקרב חוגים רחבים באירופה שמוסדות האיחוד האירופי מתאפיינים ב"גרעון דמוקרטי", כלומר החקיקה וההחלטות של האיחוד אינם פרי "רצון העם", ולפיכך יש לעמוד על המשמר ולמנוע מהמוסדות של האיחוד האירופי כוח פוליטי נוסף בחסות "אמנת ליסבון" על חשבון הריבונות של כל מדינה חברה. אומנם 23 מתוך 27 חברות האיחוד האירופי הביאו לידי גמר את הפרוצדורה החוקתית לאישרור האמנה, אלא שברוב הגדול של המדינות פרוצדורה זו לא כללה משאל-עם. בהתייחסות לכך אמר הנציב האירופי צ'רלי מק-קריבי האירי כי אילו הובאה שאלת אישרור האמנה למשאל-עם במדינות אירופה השונות, הייתה האמנה נידחית כפי שאכן היה באירלנד. וכך, ככל שהאינטגרציה האירופית מתקדמת מבחינה פורמלית, היא נסוגה מבחינה ריאלית. ניסוח מדיניות חוץ וביטחון משותפת ומחייבת, מעבר לרמה הצהרתית, הן בסוגיית אירן והן בסוגיות בוערות אחרות כגון היחס לרוסיה ובעיית אספקת האנרגיה לאירופה, נראית כמשימה דלת סיכויי הצלחה. במקרה כזה יכולה סוגיית ההתנחלויות לבוא לעזרת האינטגרציה האירופית. כאן יש סיכוי לאיחוד הכוחות. כי הנה, בשנת 1970 אישרו שרי החוץ של קהיליה האירופית את "מסמך דווינון" בדבר שיתוף פעולה פוליטי בין המדינות החברות. הנושא הראשון שנבחר היה סוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי. כאן הייתה הבטחה לסיפתח טוב.